Ta'anith
Daf 1a
משנה: 1a מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר מִיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹאִיל וְאֵין הַגְּשָׁמִים סִימַן בְּרָכָה בֶּחָג לָמָה הוּא מַזְכִּיר. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַף הוּא אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בְּעוֹנָתוֹ. אָֽמְרוּ לוֹ אִם כֵּן לְעוֹלָם יְהֵא מַזְכִּיר׃
Traduction
A partir de quel jour intercale-t-on, dans la prière de l’Amida, la mention du don céleste des pluies? Selon R. Eliézer depuis le 1er jour de la fête des Tentes; selon R. Josué, depuis le dernier jour de cette fête: car, dit-il, puisque la pluie n’est pas agréable à ce moment (où l’on reste sous les tentes de feuillage), il n’y a pas lieu d’en parler. Il s’agit seulement, répliqua R. Eliézer, de constater un des attributs divins, en disant: ''il fait souffler le vent et tomber la pluie,'' en temps opportun. S’il en était ainsi, dit R. Josué, on pourrait toujours rappeler cette qualité divine (tandis que la limite du temps implique l’opportunité).
Pnei Moshe non traduit
מתני' מאימתי מזכירין גברות גשמים. לפי שהגשמים אחת מגבורותיו של הקב''ה דכתיב עושה גדולות ואין חקר הנותן מטר על פני הארץ ואתיא חקר חקר דכתיב בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו וכתיב התם בברייתו של עולם מכין הרים בכחו נאזר בגבורה משום הכי קרי להו גבורות גשמים:
רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג. דמלולב קא גמר לה שבא לרצות על המים ומתחילין ליטלו מי''ט הראשון של חג הילכך בתפלת שחרית בי''ט הראשון של חג מזכירין גבורות גשמים אבל מאורתא לא מתחילין כשם שאין מתחילין ליטול את הלולב בלילה:
ר' יהושע אמר. מי''ט הראשון אין מתחילין אלא מי''ט האחרון של חג הוא דמתחילין כדאמר ליה לר''א הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג א''כ למה הוא מזכיר כל שבעה ימי החג שהסוכה נוהגת בהן וכדאמרי' בפ''ב דסוכה ירדו גשמים וכו' משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו על פניו כלו' אי איפשי בשימושך:
א''ל ר''א אף הוא אינו אומר וכו'. לא אמרתי לשאול על הגשמים כל ימי החג אלא שיהא מספר ואומר שבחו של הקב''ה שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו בשעה שהוא צריך לעולם. א''ל א''כ. דמשיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו משמע:
לעולם יהא מזכיר. ואפי' בקיץ ואין הלכה לא כר''א ולא כר' יהושע דמשמע מיד בי''ט האחרון הוא מזכיר אלא הלכה כר' יהודה במתני' דלקמן דהאחרון בתפלת מוסף הוא דמזכיר והראשון אינו מזכיר:
Ta'anith
Daf 1b
הלכה: מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים כול'. טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. עַל יְדֵי שֶׁאַרְבָּעַת מִינִין הַלָּלוּ גְדֵילִים עַל הַמַּיִם לְפִיכָךְ הֵן בָּאִין פְּרַקְלִיטִין לַמַּיִם. דָּבָר אַחֵר. בְּשָׁעָה שֶׁהָעֶבֶד מְשַׁמֵּשׁ אֶת רַבּוֹ כָל צוֹרְכּוֹ הוּא תוֹבֵעַ פְּרָסוֹ מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַהֲלֹא מִשָּׁעָה שֶׁהָעֶבֶד מְשַׁמֵּשׁ אֶת רַבּוֹ כָל צוֹרְכּוֹ וְרוּחַ רַבּוֹ נוֹחָה הֵימֶינּוּ הוּא תוֹבֵעַ [פַּרְנָסָת]וֹ מִמֶּנּוּ. דָּבָר אַחֵר. אֵין הָעֶבֶד תּוֹבֵעַ פְּרָסוֹ אֶלָּא סָמוּךְ לִפְרָסוֹ. תַּנֵּי. רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר. מִשְּׁעַת נְטִילַת לוּלָב. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר. מִשְּׁעַת הַנִּיחוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּהָדֵין בַּתְרַייָא הִיא דַעְתֵּיהּ דְּרִבִּי לִיעֶזֶר קַדְמִייָתָא הִיא דַעְתֵּיהּ אַחֲרִייַָתָא. מִחְלְפָה שִׁטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. תַּמָּן הוּא אָמַר. מִיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. וְהָכָא הוּא אָמַר. מִשְּׁעַת הַנִּיחוֹ. אָמַר רִבִּי מָנָא. שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלוּלָב. וְיַזְכִּיר מִבָּעֶרֶב. לֵית כָּל עַמָּא תַמָּן. וְיַזְכִּיר בַּשַּׁחֲרִית. 1b אַף הוּא סָבוּר שֵׁמָּא הִזְכִּירוּ מִבָּעֶרֶב וְהוּא הֲוֵי מַדְכַּר. מִכֵּיוָן דְּהוּא חֲמִי לוֹן דְּלָא מַדְכְּרִין בְּקַדְמִיתָא וּמַדְכְּרִין בָּאַחֲרִיתָא. אַף הוּא יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא הִזְכִּירוּ מִבָּעֶרֶב. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִייָה בַּר מַרְייָא. הָכֵין הֲוָה רִבִּי יוֹנָה אָבוּךְ הֲוִי בָהּ.
Traduction
R. Eliézer fonde son avis sur ce qu’à cette fête on présente le faisceau du lulav, composé de 4 objets croissant aux bords de l’eau, afin qu’ils intercèdent près Dieu (paracletum) pour l’obtention de l’eau; ou bien la raison est qu’au moment de servir pleinement son maître, le serviteur a l’habitude de demander son salaire. Au contraire, lui dit R. Josué, lorsqu’un serviteur a servi pleinement son maître et qu’il s’aperçoit de la satisfaction de ce dernier, il lui demande sa nourriture (demande inopportune au 1er jour); de même, quant au deuxième motif, le serviteur ne demande à être payé qu’en ayant achevé son travail (non au commencement). On a enseigné: R. Eliézer prescrit la mention de la pluie dès le jour de la prise du lulav; R. Josué l’ordonne au jour où l’on dépose le lulav. Or, d’après ce dernier enseignement, on s’explique le motif invoqué par R. Eliézer (de la prise des 4 sortes composant ce faisceau) conforme au présent. Mais R. Josué ne se contredit-il pas, puisque la Mishna parle, selon lui, du dernier jour de la fête; tandis qu’il assigne pour limite le moment du dépôt du lulav (qui est le 7e, non le 8e)? Comme toute la journée, dit R. Mena, on peut remplir le devoir du lulav, c’est près de la nuit du dernier jour que ce dépôt s’effectue. -Mais alors il faudrait mentionner la pluie dès la veille au soir? —Non, parce que tous les fidèles ne sont pas au Temple le soir; et la mention n’a pas non plus lieu dès la prière du matin du dernier jour, parce qu’un nouvel arrivant supposant que la mention a été faite la veille au soir resterait devoir la faire cette fois (et l’an suivant le ferait le soir); tandis qu’en ne voyant personne faire cette mention dans la prière du matin et tous la dire dans la dernière prière additionnelle, on se rend bien compte que ce n’est pas sa place le soir. R. Hiya b. Marieh lui dit: R. Yona ton père a adressé la même question,
Pnei Moshe non traduit
גמ' טעמיה דר''א וכו' לפיכך הן באין פרקליטין. מליצים על המים ועל כך הן באין בחג שנידונין על המים. וא''כ ראוי להזכיר מעת התחלת נטילתן:
דבר אחר בשעה שהעבד משמש את רבו וכו'. והלכך שעת נטולתן שעובד לרבו בהן מבקש פרס שלו מרבו ולהאי טעמא לא צריך לזה שבאין הן פרקליטין למים:
א''ל ר' יהושע וכו' ורוח רבו נוחה הימנו. אז הוא תובע פרנסתו ממנו אבל כאן מכיון שהגשמים אינו סימן ברכה בחג ומראין שאין רוח רבו נוחה הימנו אינו בדין שיהא מזכיר:
דבר אחר. בנוהג שבעולם שאין העבד תובע פרס שלו אלא סמוך לפרסו כלומר אחר שהשלים עבודתו ומגיע לו פרס שלו ולא בהתחלת עבודתו הלכך בדין הוא שלא יהא מזכיר אלא ביום טוב האחרון אחר שהושלמה העבודה בנטילתן:
תני. בברייתא חדא רבי אליעזר אומר וכו'. וקאמר הש''ס על דעתיה דהדין בתרייה להאי ברייתא אחריתא ניחא אליבא דר''א דהוא דעתי' דר' אליעזר קדמייתא הא דאמרן דטעמיה ע''י שארבעת מינין הללו וכו' ולפיכך קאמר מיום טוב הראשון של חג שזהו משעת נטילת לולב והיא דעתיה בהאי ברייתא אחרייתא אלא אליבא דרבי יהושע קשיא מחלפא שיטתי' דתמן במתני' הוא אומר מיום טוב האחרון והכא הוא אומר משעת הניחו של לולב וזהו בשביעי בשחרית אחר התפלה:
שכל היום כשר ללולב. ואם לא נטל שחרית יטול בין הערבים וא''כ שעת הנחתו סמוך לחשיכה של יום טוב האחרון:
ויזכיר מבערב. של יום טוב האחרון בתפלת ערבית:
לית כל עמא תמן. בבית הכנסת ואם יתחילו מבערב אין הכל יודעין ויהיה זה מזכיר וזה אינו מזכיר והרי זה כאגודות אגודות:
ויזכיר בשחרית. של י''ט האחרון שכל הציבור בבית הכנסת הם:
אף הוא סבור וכו'. כלומר אף זה שלא היה בבהכ''נ אתמול מבערב יטעה ויהא סבור שמא כבר הזכירו מבערב והוא הוי מדכר וכלומר שהיה לו ג''כ להזכיר אלא שלא ידע ובשנה האחרת יבא להזכיר מבערב אבל עכשיו מכיון דהוא חמי לון שאין מזכירין בשחרית ומזכירין הן באחריתא במוסף אף הוא יודע שלא הזכירו מבערב:
א''ל ר' חייה בר מרייא לרבי מנא אוף הכין הוה ר' יונה אבוך הוה בה. מקשה ומתרץ כך:
רִבִּי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי פְדָת. אָסוּר לְיָחִיד לְהַזְכִּיר עַד שֶׁיִּזְכּוֹר שָׁלוּחַ צִיבּוּר. רִבִּי סִימוֹן בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. בְּשָׁלוּחַ צִיבּוּר הַדָּבָר תָּלוּי. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי חַגַּי. מַה וּפְלִיג. אָמַר לֵיהּ. לֹא. דָּא דְאַת אָמַר. בְּשָׁלוּחַ צִיבּוּר הַדָּבָר תָּלוּי. יָחִיד אִם רָצָה לְהַזְכִּיר מַזְכִּיר. בְּטָל. וְדָא אַתְּ אָמַר. אָסוּר לְיָחִיד לְהַזְכִּיר עַד שֶׁיִּזְכּוֹר שָׁלוּחַ צִיבּוּר. בַּגֶּשֶׁם. קָמוּן לִצְלוֹתָא. כְּמִי שֶׁהִזְכִּיר שָׁלוּחַ צִיבּוּר.
Traduction
et R. Hagaï au nom de R. Pedath a répondu: nul individu particulier ne doit mentionner un attribut divin avant que l’officiant l’ait proclamé (condition applicable seulement au moussaf). R. Simon dit au nom de R. Josué b. Levi qu’une telle mention ne saurait dépendre de l’officiant (au point qu’un homme isolé ne pourrait pas l’intercaler). Est-ce à dire, demanda R. Mena à R. Hagaï, que R. Simon est d’un avis contraire à son interlocuteur? —Non, lui dit R. Hagaï, car ce qu’il vient de dire sous forme interrogative, concluant que l’homme isolé peut intercaler une mention, est applicable à celle de la rosée; la défense applicable au cas analogue de l’homme seul se rapporte à la mention de la pluie (laquelle doit, au préalable, être annoncée par l’officiant). Une fois que le public s’est mis à dire ensemble la prière contenant cette mention, cela équivaut à l’acte de l’officiant (et désormais tout individu pourra l’intercaler) – (1)Suit un long passage que l'on retrouve en entier au (Berakhot 5, 2)..
Pnei Moshe non traduit
אסור ליחיד. להתחיל להזכיר עד שיודע שהתחיל להזכיר השליח ציבור:
ר' סימון וכו' בשליח ציבור הדבר תלוי. בתמיה וכי בש''צ הוא תלוי אם כן במקום שאין כאן ש''צ לא יזכיר אלא אף היחיד אם רצה להזכיר מזכיר:
מה ופליג. אם ר' סימון בשם ריב''ל פליג אהא דקאמרת בשם ר' פדת אסור להזכיר וכו' ולדידיה מותר היחיד להזכיר לעולם קודם שישמע שהש''ץ הזכיר:
א''ל. ר' חגיי לא פליג אלא דא דאת אמר כמתמיה וכי בש''צ הדבר תלוי וס''ל יחיד אם רצה להזכיר מזכיר היינו בטל שמתחילין בי''ט הראשון של פסח ומפני שהטל אם רצה להזכיר מזכיר הוא לעולם. ודא דאת אמר בשם ר' פדת אסור ליחיד להזכיר וכו' היינו בגשם שאין להזכירו בימות הקיץ ועד שלא ישמע שהגיע הזמן שהש''צ התחיל להזכיר לא יזכיר:
קמון בצלותא. עמדו הצבור להתפלל תפלה זו שמזכירין בה הרי זו כמו שכבר [הזכיר] הש''צ ואף היחיד מזכיר:
כְּשֵׁם שֶׁתְּחִיַית הַמֵּתִים חַייִם לְעוֹלָם. כָּךְ יְרִידַת גְּשָׁמִים חַיִים לְעוֹלָם. רִבִּי חִייָה בַּר בָּא שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. יְחַייֵנוּ מִיּוֹמָייִם בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י יְקִימֵנוּ וְנִֽחְיֶ֥ה לְפָנָֽיו. וְנֵֽדְעָ֣ה נִרְדְּפָ֗ה לָדַ֨עַת֙ אֶת יְי כְּשַׁחַ֭ר נָכ֣וֹן מֹֽצָא֑וֹ.
Traduction
De même que la résurrection des morts doit amener une vie sans fin (368)''(Taanit 1, 1) ; Midr. Rabba sur (Dt 7).'', de même l’on espère que la descente des pluies produit une vie sans fin (aussi on comprend ces deux sujets dans une même prière). R. Hiya-bar Abba le prouve par ces versets (Os 6, 2): Il nous fera revivre dans deux jours: au troisième jour il nous rétablira et nous vivrons devant lui. Allon, courons pour acquérir la connaissance de Dieu, qu’on trouve bien au matin.
Pnei Moshe non traduit
כשם שתחיית המתים חיים לעולם וכו'. גרסי' להא לעיל בפ''ה דברכות בהלכה ב' על המתני' מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים וזהו הטעם שקבעו להזכיר גבורות גשמים בברכה זו וכל הסוגיא שם עד ואלו צרכיו הם:
שמע לה מן הדא. כלומר מן הכתוב הזה שמעינן שהוקשו זה לזה דכתיב יחיינו מיומים וגו' וכתיב בתריה ונדעה נרדפה לדעת את ה' וגו' ויבא כגשם לנו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source